כולנו הולכים למות. יש כאלו שממש בשעות הקרובות ויש כאלו מחר והם עדיין לא יודעים זאת.
יש כאלו שנותרו להם שנים רבות וטובות וגם הם לא יודעים זאת
אנחנו יכולים לתכנן קדימה והאוטובוס לא שמע על זה.
אז מה עושים? מתכננים ולא מתרגשים משינויים ומהפרעות לתוכנית הגדולה.
תחיה בכוונה גם בלי תוכנית גדולה.
לחיות זה שהנכדה בת השלוש נעמדת לידך ואומרת "חיבוק" ואחרי עשר שניות הספיק לה להיטען והיא ממשיכה הלאה, לא מעניין אותה שלא הספיק לך והבטרייה הזקנה שלך כבר דורשת זמן טעינה ארוך יותר.
השמש שוקעת על יום שאתה בחיים, מדפדף בין דפי הפייסבוק ומתפוצץ מכעס ועצב על תמונות החטופים, צל אדם, השואה זה פה ועכשיו, אילו חיים וכמה כוח יהיה להם להחזיק מול הרוע שמחזיק אותם שם והרוע שפה. הם לכודים בין אינטרס של רשעים ואטומי לב.